אוהבים את חמניות?
עזרו לנו להגיע ליתומים נוספים
יש מקום לחמניות בישראל »

כיצד לשוחח עם ילדים שחוו אובדן? מה לומר, ואיך?

מדוע כל-כך חשוב ליזום שיחה?

הימנעות מדיבור על הנושא עלולה להעביר מסר לא רצוי. למשל, ילדים עלולים לפרש את ההימנעות כמעידה על כך שאולי אתם… :

אף אחד לא רוצה להעביר לילדים אבלים את המסרים השליליים הנ"ל.

יזימת שיחה מעבירה לילדים אבלים את המסר שאתם רואים אותם במצבם, ורוצים לעזור להם.


מה בדרך כלל ילדים חושבים?

ילדים לומדים מגיל צעיר ששיחות בנושא מוות גורמות לאנשים להרגיש אי-נוחות. אם הם שואלים שאלות, אנשים לפעמים מסיטים את מבטם או לא ממשיכים את השיחה. אם הם ידברו עם חברי משפחה אבלים אחרי מקרה מוות, גם מבוגרים עלולים לפרוץ בבכי או להראות סימני מצוקה. ילדים לעתים חושבים שהם עשו מעשה לא טוב ומעתה ימנעו מהעלאת הנושא שוב. הם עלולים לשמור לעצמם את רגשותיהם כדרך לעזור למשפחתם. הם עלולים לנסות להיראות בסדר וגם יגידו את זה לבני משפחתם, כשבפועל הם כן זקוקים לעזרה.

לאנשי מקצוע בבית הספר ישנו תפקיד מכריע בניסיון להגיע אל התלמידים, להכיר באובדנם, ולהציע להם לדבר איתם ולענות על שאלותיהם. חברי צוות אשר כבר יש להם מערכת יחסים מבוססת עם התלמיד שמתאבל, נמצאים בנקודת מפתח משמעותית להגשת העזרה הזו.

תחילתה של השיחה

צעדים אלו יוכלו לסייע לכם להתחיל את השיחה:

  1. בטאו דאגה
    תנו לתלמידים לדעת ששמעתם על אובדנם ושאתם זמינים להוות אוזן קשבת ולעזור להם.
  2. היו כנים
    ילדים מזהים מתי מבוגרים אותנטיים בתקשורת בין-אישית. למשל, אל תאמרו לילד שאתם מתגעגעים לאדם בחייו שנפטר, אם אפילו לא הכרתם אותו. כן אפשר להגיד שאתם עצובים שהוא חווה את האובדן הזה.
  3. הזמינו את השיחה
    השתמשו בשאלות פשוטות, ישירות ופתוחות. למשל, שאלו "איך אתה ומשפחתך מתמודדים?"
  4. הקשיבו והתבוננו
    הקשיבו יותר ודברו פחות. שקפו באבחנות שלכם את התנהגותו ותגובותיו של התלמיד באופן לא שיפוטי.
  5. צמצמו שיתוף חוויות אישיות
    תוכלו להתבסס על חוויות אישיות שלכם על-מנת להזדהות/להתחבר עם התלמידים האבלים, אבל אל תמהרו לשתף אותם בחוויות הללו (אלא אם כן נדמה לכם כי שיתוף זה יסייע לילד להיפתח, ורק לאחר שבחנתם זאת בינכם לבין עצמכם). שמרו את הפוקוס על התלמידים.
  6. הציעו עצה יישומית במידת הצורך
    למשל, דברו איתם על דרכים להגיב ולענות לשאלות על מוות שמגיעות מחברים לספסל הלימודים או ממבוגרים אחרים.
  7. הרגיעו
    מבלי להפחית בחשיבות דאגותיהם, אמרו לתלמידים כי היכולת שלהם להתמודד עם המצוקה תשתפר עם הזמן, ושאתם תהיו לצידם כדי לעזור להם.
  8. שמרו על קשר רציף
    תחילה, ילדים לא ישתפו פעולה עם הזמנתכם לשיחה או הצעותיכם לעזרה. שאלותיהם יתפתחו ויתעמקו עם הזמן. הישארו נגישים, מתעניינים ומחוברים.

למה לצפות?

בזמן שיחתכם עם תלמידים על מוות של אדם קרוב עלולים להתעורר בכם רגשות משלכם.

רוב התלמידים יעריכו מבוגר המראה התעניינות ושאכפת לו מהאירוע, גם אם למשל, אם הם יראו את המבוגר נעצב או אפילו דומע לרגע.

תלמידים יוכלו ללמוד להתמודד עם אובדן אם הם יראו אדם בוגר ומתפקד שמציג מעט מצוקה אך מצליח להתמודד באופן יעיל, ובכך מהווה דוגמה חיובית להתמודדות.

גם כאשר מורים יפעלו לפי כללים מנחים אלו, יהיו תלמידים שלא ירצו לשתף פעולה ולדבר על מוות. ייתכן שהם לא מבינים עדיין את מלוא המשמעות. ייתכן שהם ירגישו מוצפים מהחוויה ומהרגשות העזים. הם עלולים לפחד לאבד שליטה, או שירגישו בושה או חשש להיראות שונים. ייתכן שיש להם רגשות מורכבים כמו אשמה או בושה, ייתכן שהם מרגישים ששיח איתכם גורם להם להיות שונים בעיני חבריהם (במיוחד בגיל ההתבגרות).

הציעו פגישה פרטית בבית הספר, בה תוכלו לנהל שיחה. הישארו זמינים ונוכחים לאורך זמן. הציעו מקורות סיוע נוספים בין כותלי בית הספר, כמו מורה אחר, יועץ בית הספר, פסיכולוג בית הספר, עובד סוציאלי או אחות. עזרו להם לחשוב על אפשרויות נוספות במשפחה או בקהילה שלהם, שיוכלו לסייע להם.

 

תורגם באישור המחבר, מתוך:
The Grieving Student: A Guide for Schools
by David Schonfeld and Marcia Quackenbush

למידע נוסף בעברית:
ד"ר ריבי פריי
[email protected]
המעבדה לחקר אובדן ודחק »

חמניות במדיה החברתית