שושי, אמה של יסמין, חניכה בעמותה

"בעיני חמניות הוא בית. הוא מקום בטוח ומכיל שבו הבת שלי הופכת פעם בשבוע לילדה רגילה, שווה בין שווים ולא הילדה השונה, זו שמת לה האבא. אני אפילו לא יודעת מה בדיוק הם עושים שם. אני יודעת שמשחקים, מדברים, לפעמים היא חוזרת עם מכתב, לפעמים עם דברים שכתבה על עצמה, לפעמים עבודת יצירה שמבטאת מחשבות ותובנות. יש פעמים שהיא משתפת ובפעמים אחרות היא רק אומרת שהיה ממש כיף והיא מחכה כבר ליום רביעי הבא ולא מפרטת.

אני אוהבת את השעה הזו של רביעי אחה"צ כשאני מביאה אותה לצד השני של העיר, אל מקום שעוטף אותה באהבה ורוך, מקום מכיל שבו אם היא רוצה, היא יכולה לדבר בחופשיות ובכנות עם ילדים אחרים על הדברים שבאמת מעסיקים אותה, על דברים שהיא לא יכולה לדבר עם ילדים אחרים, שלא נמצאים במצב דומה לשלה, כי הם לא יבינו.

אני מרגישה שחוץ משעות של כיף טהור, יסמין מעבדת את מה שקרה לה ואת איך מה שקרה משפיע על החיים שלה. חמניות נותן לה כח, בטחון ותחושת ערך עצמי שכל כך חשובה לכל ילד, ובטח ובטח לילד שההגנה ההורית שלנו נסדקה"

"אחרי שאמא שלי נפטרה, הרגשתי שהחיים המשיכו בלעדיי. בחמניות זכיתי בקבוצת שווים, קיבלתי כאן כלים להתמודד עם המוות. יש כאן בטחון והקשבה שאין באף מקום אחר, יש לי את הזכות לסגור מעגל ולעזור ליסמין, החניכה שלי"

נטע, חונכת

נועה חן, מייסדת סניף תל אביב

אהלן, אם הגעתם לכאן – סימן שאתם בדרך לעשות טוב לכם ולאחרים.

אני כאן כדי לספר לכם על החלק הענק של חמניות בחיים שלי ובחיים של אחרים.

אז, נעים להכיר, אני נועה חן, יתומה מגיל 4, אבא שלי נפטר כשהייתי בת 4 מהתקף לב, מתוך המענה שלא היה לי זכיתי להקים ולרכז את הסניף התל אביבי של חמניות.

התחלתי את התהליך מלאת מוטיבציה, להעניק את מה שלא היה לי ליתומים אחרים כמוני ובמקביל די הססנית, עם החשש מהאתגר הענק הזה – להקים סניף של תוכנית הליבה של העמותה! ככל שהזמן עבר הבנתי שחמניות זה דבר שמשמח אותי וממלא אותי. זה היה תהליך לא פשוט - הרבה התבוננות פנימית שלי, על התהליך האישי שלי כיתומה וגם מול הקשיים הבירוקרטים השונים שקשורים בהקמת סניף, ככל שהזמן התקדם, התחילה להירקם קבוצה עם דינמיקה עוצמתית וכך היה גם בשנה שאחריה וכך עד היום.

התהליך האישי שלי בחמניות היה תהליך ארוך של קבלה עצמית. ראיתי כיצד לאורך הזמן אני מתחילה להאמין בעצמי יותר וביכולות שלי- בזכות ההתמודדויות האישיות שעשיתי בנוגע ליתמות ולקשרים עם החונכים והחניכים. זה היה תהליך מאוד מיוחד. נוצרה בי הרבה אהבה עצמית מתוך העבודה שלי בחמניות.

באמונה שלי - חמניות אנחנו מייצרים שינוי תודעתי של קבלה, אנחנו נותנים מקום לאהוב ולקבל מבלי להרגיש אשמה, זו הזדמנות לקבל הכלה, חיבוק ולגיטימציה לתחושות שלהם, התהליך שאנחנו עוברים ומעבירים מעניק תחושה שאני שווה ויחד עם זאת מיוחד וייחודי. חמניות מספק חיבוק אוהב עבור ילדים יתומים ומייצר מסגרת שמשנה את ההסתכלות הפנימית של הילד כלפי עצמו- הוא לומד להעריך ולאהוב עצמו יותר, הצלחנו להביא את חמניות לתודעה של בני נוער יתומים רבים שבזכות כך קיבלו לגיטימציה לקבל עצמם ולחקור את רגשותיהם יותר.

הייתה שנה של כיף. הכרתי ילדים שהם כמוני אז לא הרגשתי שונה והרגשתי שם כאילו שזה הבית השני שלי. בדרך כלל עם חברות שלי אני מרגישה קצת שונה או בכלל בחברת אנשים שהם לא כמוני, אבל שם הרגשתי הכי שייכת בעולם. חמניות עזרה לי להבין שיש עוד אנשים כמוני ואני לא היחידה כי כשחשבתי שאני היחידה כל הזמן הייתי עצובה, תודה רבה לעמותת חמניות שהיו לצדי לאורך כל השנה והבינו אותי.

מאי, חניכה

ענת, מנהלת פרויקט "משני הצדדים"

נעים מאוד, אני ענת, בת 28 מהרצליה.

יש לי בן זוג מדהים ושני חתולים ואני גם יתומה משני ההורים.

אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 21, ואבא לי נפטר שנה וארבעה חודשים מאוחר יותר - שניהם מסרטן.

השנה אחרי שאבא שלי נפטר הייתה השנה הכי קשה בחיים שלי. לא מדובר רק במוות שלו ובאבל שטבעי היה שארגיש. מדובר בשינוי הסטטוס.

פתאום אני יתומה. בגיל 22. בלי עוגן, בלי בסיס. מנסה לגשש את מקומי בעולם, להמשיך בעבודה ובלימודים שהיו שם קודם, לשדר עסקים כרגיל כשמבפנים אין אפילו גרם של רגילות, התחושה הקשה ביותר הייתה הבדידות.

נעקרו לי השורשים, אין למי לספר על ההצלחה או הכשלון במבחן, אין למי לבשר על הקבלה או הדחייה למקום העבודה החדש, אין בפנים מי להתגאות. אין על מי להישען. ובנוסף לזה, החברים מסביב לא כל כך מבינים מה אני באמת מרגישה.

הזמן עבר, עברתי תהליך של טיפול והתחלתי להיפתח לעולם. דווקא במקום הזה, בו התחלתי לצמוח, עלו לי מחשבות כמו "אם רק הייתי מכירה עוד אנשים ששני ההורים שלהם נפטרו דמיינתי לי בראש קבוצה של אנשים שמבינים אחד את השני בלי שיפוטיות ובלי רחמים. מקום בו אפשר לדבר על הכל.

חיפשתי דבר כזה ולהפתעתי לא מצאתי. אז החלטתי להצטרף לעמותת חמניות ולייצר פרויקט כזה.

את "משני הצדדים" הקמנו במרץ 2019.

הקמנו קבוצת פייסבוק, בה צעירים שאיבדו את שני ההורים יכולים למצוא קהילה ובית, קהילה לצעירים בני 18-40 ששני הוריהם נפטרו. הפרויקט כולל קבוצה וירטואלית מצד אחד ומפגשי תמיכה ומפגשים חברתיים מהצד השני.

בזכות הפרויקט אני זוכה גם לפרוק את שעל לבי בקבוצה סגורה, בה אני יודעת שמותר להגיד הכל ולדבר גם על הצדדים הפחות נעימים והפחות מדוברים של האובדן. אני מרגישה שסופסוף מצאתי משמעות למה שקרה לי ברמה האישית. הוריי לא נפטרו סתם. בזכות מה שקרה לי, אני יכולה לעזור לצעירים יתומים אחרים (ועל הדרך גם לי) ולגרום להם להרגיש שהם לא לבד, ושיש מקום בעולם שהוא בית עבורם.